ביאור ההפטרה פרשת וישלח

ו כסליו תשפ"ו | 26/11/2025 | 21:03

הקשר בין ההפטרה לפרשה

נבואה זאת נאמרה לאחר זמן בית שני שהרעו בני אדום לישראל בחורבן בית שני והתנבא הנביא שעתיד הקב"ה להפרע מהם באחרית הימים (רד"ק) עובדיה ניבא על אדום ולא ניבא נבואה אחרת (שכל ספר עובדיה הוא רק פרשה זו) אמרו חז"ל (סנהדרין לט:) עובדיה גר אדומי היה, אמר הקב"ה מהם ובהם אבוא עליהם, יבוא עובדיה שדר בין שני רשעים אחאב ואיזבל ולא למד ממעשיהם ויפרע מעשו הרשע שדר בין שני צדיקים יצחק ורבקה ולא למד ממעשיהם. (רש"י).

תוכן ההפטרה

עובדיה שהיה גר אדומי ומכיר את אדום היטב, התנבא על הפורענות שתגיע לאדום שכל האומות יעלו למלחמה על אדום.

ובגלל שאדום מתגאה יושפל עד עפר, והנביא משתומם על גודל נפילתו ותבוסתו באומרו: שאפילו הגנבים, השודדים והבוצרים הלא משאירים דבר מה, ואילו את אדום שדדו לגמרי, מבלי להשאיר לו כל.

ומחמת חוסר תבונתו, הנה ידידיו ומריעיו שבטח בהם, הוליכו אותו שולל ומסרו אותו בידי אויביו.

ובגלל החמס שעשה ליעקב אחיו, יכרת לעולם כי הוא עמד ולא עזר בעת בוא האויב בשערי ירושלים, ולא די בכך אלא גם הוא עזר לאויבי ישראל, ובמקום שישתדל שלא יראה את עצמו לפני אחיו בעת צרתו, הנה עשה להיפך ששמח על מפלתם, וגם הכרית את שארית הפליטה שיצאה לגלות, לכן גמולו ישוב בראשו, שהמשיח וחבריו יעלו להר שעיר לשפוט אותו, ישמידו אותו, ירשו את ארצו, ואז והיתה לה' המלוכה.

עובדיה א'.

א חֲז֖וֹן עֹֽבַדְיָ֑ה [א] מראה הנבואה של עובדיה [שהיה גר אדומי] כֹּֽה_אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יֱהֹוִ֜ה (קרי אלהים) לֶֽאֱד֗וֹם על אדום שְׁמוּעָ֨ה שָׁמַ֜עְנוּ אני ושאר נביאים מֵאֵ֤ת יְהֹוָה֙ על חורבן אדום וְצִיר֙ שליח בַּגּוֹיִ֣ם שֻׁלָּ֔ח זה לזה שיאמרו ק֛וּמוּ וְנָק֥וּמָה עָלֶ֖יהָ על ארץ אדום לַמִּלְחָמָֽה (מ"ד): ב הִנֵּ֥ה בתחילת ממשלתך באדום בארץ שעיר, היית גוי קָטֹ֛ן בזוי ושפל נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד [ב] מושפל עד מאוד, ולא יחושו לך שאר הגויים אם תאבד (רד"ק): ג ועתה שנתגדלת למשול ממשל רב זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ אתה אדום, הַרֵשַׁע שבלבך פיתה אותך להתגאות (ת"י) שֹֽׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי_סֶ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ מרוב גאותך אתה מרגיש וחושב כאילו אתה שוכן בבקיעי וחריצי הסלעים אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יֽוֹרִידֵ֖נִי אָֽרֶץ לכן אתה אומר בלבך מי יורידני לארץ (מ"ד): ד אומר לו השי"ת, דע כי גם אִם_תַּגְבִּ֣יהַּ אפילו אם תגביה מקום מושבך במקום גבוה כַּנֶּ֔שֶׁר שעף גבוה יותר מכל העופות וְאִם_בֵּ֥ין כּֽוֹכָבִ֖ים שִׂ֣ים קִנֶּ֑ךָ [ג] מדורך מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ לארץ ותהיה נמסר ביד האומות (מ"ד) וי"א אל עמק יהושפט (מלבי"ם) נְאֻם_יְהֹוָֽה: ע תה הנביא לועג לאדום על הפורענות שתבא להם עוד קודם אחרית הימים (מלבי"ם) האִם_גַּנָּבִ֤ים בָּא֤וּ לְךָ֙ עליך אִם_שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה המפחדים לגזול ביום אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה למה נרדמת וישנת (רש"י) וניכרת ממך הכל (רד"ק) ומדוע לא גירשת אותם הֲל֥וֹא הרי סתם גנבים יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם יגנבו די סיפוקם וכן אִם_בֹּֽצְרִים֙ התולשים את הענבים בָּ֣אוּ לָ֔ךְ לגנוב הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹֽלֵלֽוֹת היו צריכים להשאיר גרגירים קטנים (מצודות), ומדוע א"כ לא השאירו לך מאומה: ו תמה אני עליך ֚אֵיךְ נֶחְפְּשׂ֣וּ עֵשָׂ֔ו איך נבחנו ונבדקו מטמוני עשו (מ"ד) נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו נתגלו כל הדברים הצפונים והמוחבאים שלו (ת"י): ז עַד_הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ אותם אשר הבטיחו לבוא לעזרתך במלחמה באו וליוו אותך רק עד גבול ארצך ֚כֹּל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ כל אנשי בריתך המחוייבים לעזור לך בעת צרה הם הסיתו אותך יָֽכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ והצליחו לפתות אותך ללכת למלחמה, ולא רק שלא עזרו לך אלא אוכלי לַחְמְךָ֗ הם יָשִׂ֤ימוּ לך מָזוֹר֙ תַּחְתֶּ֔יךָ [ד] מכה במקומך, כי הכינו לך כליון ואבדון שיעצו עליך רעה אֵ֥ין תְּבוּנָ֖ה בּֽוֹ באדום להרגיש מה עושים לו אנשי בריתו (רד"ק): ח הֲל֛וֹא בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא באחרית הימים (רד"ק פסוק י') ביום הפורענות נְאֻם יְהֹוָ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֤י חֲכָמִים֙ מֵֽאֱד֔וֹם וּתְבוּנָ֖ה מכל אלו שגדלו ויצאו מֵהַ֥ר עֵשָֽׂו שלא יתחכמו בתחבולות להציל נפשם מן המלחמה: ט וְחַתּ֥וּ גִבּוֹרֶ֖יךָ תֵּימָ֑ן אתה שמקור מחצבתך מאדום שיושבת בדרומה של ארץ ישראל ישברו גבורתך במלחמה לְמַ֧עַן יִכָּֽרֶת_אִ֛ישׁ כל גבור מֵהַ֥ר עֵשָׂ֖ו מִקָּֽטֶל מרוב ההרג שיבוא עליהם לא ישאר בהם איש אלא כולם יכרתו (מ"ד): י מֵֽחֲמַ֛ס אָחִ֥יךָ יַֽעֲקֹ֖ב [ה] כל זה יגיע לך בגלל החמס שעשית ליעקב, ועל כן תְּכַסְּךָ֣ בוּשָׁ֑ה וְנִכְרַ֖תָּ לְעוֹלָֽם ותהיה ניכרת לעולם ולא תוסיף לקום (מ"ד): יא בְּיוֹם֙ עֲמָדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד [ו] ביום שעמדת מנגד כאשר החריב נבוכדנצר את ביהמ"ק ולא באת לעזרת אחיך בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ ביום שזרים שדדו עושרם וְנָכְרִ֞ים בָּ֣אוּ שְׁעָרָ֗ו (שְׁעָרָ֗יו קרי) של יעקב וְעַל_יְרֽוּשָׁלִַ֙ם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל ועל ירושלים הפילו גורל וחלקו אותה ביניהם (רד"ק) גַּם_אַתָּ֖ה אדום כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם לכן מעלה אני עליך כאילו היית כאחד מהנלחמים והשודדים (מ"ד): יב וְאַל_תֵּ֤רֶא בְיֽוֹם_אָחִ֙יךָ֙ לא היה לך לראות את אחיך ביום צרתו בְּי֣וֹם נָכְר֔וֹ בעת שגלה ונתנכר מארצו וְאַל_תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי_יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אָבְדָ֑ם ולא היה לך לשמוח בעת שבני יהודה אבדו ונשמדו וְאַל_תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה ולא היה לך להגדיל ולהרחיב פיך בלעג ובוז ביום צרה של מפלת ישראל (רד"ק מ"ד): יג אַל_תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר_עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם וכ"ש שלא היה לך לבא בשערי הערים של עמי בעת צרתם לכבוש אותם אַל_תֵּ֧רֶא גַם_אַתָּ֛ה לא היה ראוי לך לראות בְּרָֽעָת֖וֹ בְּי֣וֹם שבא עליו אֵיד֑וֹ צרתו וְאַל_תִּשְׁלַ֥חְנָה וכ"ש שלא היה לך לשלוח ידיך בְחֵיל֖וֹ בְּי֥וֹם אֵידֽוֹ בנכסיו לגנוב ולבזוז ביום צערו ואבלו (מ"ד): יד וְאַל_תַּֽעֲמֹד֙ לא היה לך לעמוד עַל_הַפֶּ֔רֶק במקום פרשת דרכים לְהַכְרִ֖ית אֶת_פְּלִיטָ֑יו להסגיר לאויב את היהודים הנמלטים להכריתם (רד"ק) וְאַל_תַּסְגֵּ֥ר ולא היה לך לתת למאסר את שְׂרִידָ֖יו הנשארים בְּי֥וֹם צָרָֽה (מ"ד): טו כִּֽי_קָר֥וֹב יֽוֹם_יְהֹוָ֖ה יום התשלומים מה' עַל_כָּל_הַגּוֹיִ֑ם שהרעו לישראל, וגם אתה אדום כַּֽאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ לישראל כן יֵעָ֣שֶׂה לָּ֔ךְ גְּמֻֽלְךָ֖ הגמול הראוי לך יָשׁ֥וּב בְּרֹאשֶֽׁךָ (מ"ד): טז כִּ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר שְׁתִיתֶם֙ עשיתם משתה ושמחה עַל_הַ֣ר קָדְשִׁ֔י על חורבן בית מקדשי, כן יִשְׁתּ֥וּ אדום וכָל_הַגּוֹיִ֖ם שהרעו לעם ישראל תָּמִ֑יד את כוס התרעלה וְשָׁת֣וּ וְלָע֔וּ יהיו מבולבלים ונשחתים מן הפורעניות וְהָי֖וּ כְּל֥וֹא הָיֽוּ יהיו כלים כאילו לא היו מעולם (רד"ק): יז וּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּֽהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה ישארו בה ישראל ונדחי ישראל יתקבצו מעט מעט וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ ולא יוסיף לבוא בה שום טמא וְיָֽרְשׁוּ֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת מוֹרָֽשֵׁיהֶֽם את אותם עכו"ם שירשו אותם (רד"ק): יח וְהָיָה֩ בֵֽית_יַֽעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ הבוער מקרוב וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶֽהָבָ֗ה [ז] שלהבת הבוערת למרחוק יותר מן האש (מלבי"ם) וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ הנשרף מיד וְדָֽלְק֥וּ בָהֶ֖ם ישראל ידליקו את בית עשו וַֽאֲכָל֑וּם וישרפום וְלֹֽא_יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ שום שארית לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר ובודאי כך יהיה (מ"ד): יט וְיָֽרְשׁ֨וּ הַנֶּ֜גֶב ישראל שיושבים בנגב ירשו אֶת_הַ֣ר עֵשָׂ֗ו שהוא בצד דרום וְהַשְּׁפֵלָה֙ ובני ישראל היושבים בעמק אֶת_פְּלִשְׁתִּ֔ים ירשו את ארץ פלישתים וְיָֽרְשׁוּ֙ גם אֶת_שְׂדֵ֣ה אֶפְרַ֔יִם וְאֵ֖ת שְׂדֵ֣ה שֹֽׁמְר֑וֹן וּבִנְיָמִ֖ן ובני מנשה אֶת_הַגִּלְעָֽד שהיא היתה שלהם (רש"י): כ וְגָלֻ֣ת הַֽחֵל_הַ֠זֶּה ובני הגולה של העם הזה [י"א, שהם בני דן שגלו קודם כל השבטים הם ירשו את הכנענים שהם צור וצידון (מלבי"ם)] לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל מעשרת השבטים אֲשֶֽׁר_ישבו עם כְּנַֽעֲנִים֙ שברחו מארצם בימי יהושע והגיע מקום מושבם עַד_צָ֣רְפַ֔ת וְגָלֻ֥ת יְרֽוּשָׁלִַ֖ם ובני הגולה של שבט יהודה שהיו בירושלים אֲשֶׁ֣ר ישבו בגלות בִּסְפָרַ֑ד שהיא אספמיא יִֽרְשׁ֕וּ אֵ֖ת עָרֵ֥י הַנֶּֽגֶב את הר עשו ארץ אדום (רש"י ומ"ד): כא וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ שהוא מלך המשיח שבעה רועים וח' נסיכי אדם בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת_הַ֣ר עֵשָׂ֑ו [ח] על מה שהרעו לישראל, ואז וְהָֽיְתָ֥ה לַֽיהֹוָ֖ה הַמְּלוּכָֽה הכל יודו במלכותו יתברך (רד"ק):

א. חזון עובדיה אמר לו הקב"ה לאליפז, אתה הוכחת לאיוב (ד/יג) בחזון בשעפים [במחשבות] מחזיונות לילה, אני אעמיד ממך בן נביא שיפרע מבית אביך בחזון, שנאמר חזון עובדיה. כה אמר ה' אלקים לאדום, מה שנא עובדיה לאדום, א"ר יצחק אמר הקב"ה יבא עובדיה הדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, ויפרע מעשו הרשע שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם. אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר, עובדיה גר אדומי היה, והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא, כי אתא רב דימי אמר ירך מתוכה מסרחת (תנחומא, סנהדרין ל"ט).

כה אמר ה' אלקים אוי למלכות רביעית שהקב"ה נוקם בעצמו ממנה, במצרים פרע על ידי מלאך, וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, באשור ויצא מלאך ה"... אימתי היתה מלחמה זו, בימי יהושפט מלך יהודה, אין מלך באדום נציב מלך, משנפלו אדומיים בימי אמציהו לא העמיד מלך במקומו עד היום הזה (סדר עולם).

שמועה שמענו מאת ה' וכו' אפשר לרמוז לאדו"ם גי' א"ף ועידן רתחא מדת הרחמים מתהפכת לדין וז"ש לאדום רשעים וע"כ חרה אף ומזה נמשך דמדת רחמים שהוא שם הוי"ה כביכול נהפך לדין וזהו שמועה שמענו מאת ה' שהוא רחמים נהפך להם למדת הדין וזהו חזון עובדיה חזות קשה (החיד"א).

ב. הנה קטון נתתיך בגויים... כאשר רואה אדום, כי ניתנה בידו הממשלה (הרשות), לנגוש ביהודים ולמרר את חייהם, מיד משתלטת עליו גאווה והוא משלה את עצמו, כי אכן כה גדול וחשוב הוא בשמים. אולם באמת, הרי דבר זה כשלעצמו מוכיח, עד כמה בזוי ודל־ערך הוא, שדוקא הוא נבחר להיות נוגשם וצוררם של ישראל עם קדושים. וזה דומה למלך, שהיה לו בן יחיד, ואהבו אהבה יתירה והעמיד לרשותו שומרים ומשרתים נאמנים. הבן חלה במחלה אנושה והיה זקוק לטיפול רפואי חמור ביותר. הרופא הביע את רצונו לרפא את הבן, אולם בתנאי אחד להרחיק מאותו הבן את אביו המלך והמשרתים הנאמנים, ובמקומם להעמיד לרשותו אדם גס־רוח ואכזר, אשר לא יכיר לחלוטין את טיבו של בן המלך, את חשיבותו ואצילותו, וללא רגשי חמלה יכריחהו לקחת את התרופות החריפות ולשמור על ההוראות שלי, וכן היה.

אותו אדם גם רוח, משראה כי סולקו כל אנשי החצר ורק הוא המשגיח היחיד על הנסיך החולה החל להתגאות ולהתיימר כי הוא האדם החשוב ביותר בעיני המלך. אמרו לו הבריות: שוטה שכמותך! דוקא משום שאתה שפל ונבזה, גס רש ואכזר, ללא רגש של עדינות וחמלה נמסר לידך תפקיד זה, אשר כל ארם בעל נפש ולב, לא היה מסוגל לבצעו, אתה עכשיו בתפקיד זה, עד אשר יתרפא הנסיך על ידי אכזריותך, אולם לאחר מכן תשוב להיות בין האנשים השפלים והנבזים.

כיוצא בזה אומר הנביא אל אדום: "זדון לבך השיאך" באת לכלל גאווה על אשר ניתנה בידך המשימה להצר לישראל, אבל באמת דבר זה כשלעצמו מוכיח כי "קטון נתתיך בגויים, בזוי אתה מאוד" לפיכך נבחרת אתה, האכזר, חסר הלב, קהה המוח וגס־הרוח, להיות צוררם של ישראל, בשעה שזקוקים הם לרפואה, ואביהם הנאמן שבשמים נאלץ להעלים עין מהם ולהניחך לעשות בהם כרצונך. אולם, זכור מה יעלה בסופך "משם אורידך נאום ה," (כוכב מיעקב).

ג. אם תגביה כנשר. אם תגביה כנשר לעתיד לבא כשהקב"ה דן את עשו הרשע מה עשו עושה, מתעטף בטליתו ובא ויושב אצל יעקב, שנאמר ואם בין כוכבים שים קנך, ואין כוכבים אלא יעקב, שנאמר דרך כוכב מיעקב... ויעקב אומר, אחי, לא תהא כיוצא בו, שנאמר אהי דברך מות אהי קטבך שאול, גזרות שהיית גוזר עלי לעבוד אלילים, אלו הייתי עושה נתחייבתי מיתה בידי שמים, ואם לא אעבוד אתה הורג אותי, כיון שירד עשו לשאול נשתייר יעקב לעצמו (תנחומא).

דברי הכתוב יובנו על פי משל: אדם פשוט מפשוטי העם עשה רעה לבן המלך, וכולם חשבו שעבור זה יחייב ראשו אל המלך. אבל להפתעת כולם לא די שהמלך לא המיתו, אלא אדרבה נישאו למעלה רמה. ואותו אדם חשב לתומו שהמלך לא יענישו יותר, אולם פתאום באה פקודה מהמלך להורידו מגדולתו. והסיבה לכך, כיון שבתחילה לא היה מכבודו של המלך להתעסק עם אדם פשוט ושפל ולהענישו, לכן הערים המלך להגביה אותו למעלה, כדי שאחר כך מפלתו תהיה גדולה.

וזהו שאומר הכתוב: "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך" אל לך לחשוב שלא אעניש אותך, אלא "משם אורידך נאום ה'" מהגדולה והחשיבות עצמה אורידך מטה מטה (פתח השער).

ד. לחמך ישימו מזור תחתיך. כל הנותן פת למי שאין בו דעה יסורין באין עליו, שנאמר לחמך ישימו תחתך אין תבונה בו ואין מזור אלא יסורין (סנהדרין צב/א).

ה. מחמס שחמסת כל ממונו, כמו שאמרו ז"ל על פסוק "בקברי אשר כריתי לי". מלמד שנטל כל ממונו ועשה ממנו כרי, כדי שלא ישאר לו חלק במערת המכפלה. והיה חמס. כי חלק לא היה לו. ומבריאת העולם היתה של ד' זוגות. מה שאמרתי ששדוד תישדד הוא מחמס אחיך יעקב שחמסת אותו. ונכרת לעולם כי הרעות הרבה את בניו, וזהו אומרו "ביום עמדך מנגד" וגו'. כי בעוד היה עומד מנגד להכרית את פליטיו, אמר כי גם אחר שנכנסו ובאו שעריו נבוכדנצר ושאר אומות עוזריו, "ועל ירושלים ידו גורל". איזה חלק יחריב כל אחר מהנכרים ההם. גם אתה נכנסת עמהם בגורל. וזהו "גם אתה כאחד מהם". וכן בגלות מדי שנעשו ישראל נכרים לקונם, שהשתחוו לצלם ובסעודת אחשורוש. אמר "ביום אחיך ביום נכרו", הוא יום שנעשה נכרי. "ואל תשמח לבני יהודה" שיצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב ביום אבדם, שהיה גמר הגזירה לאבדם. וכן "ואל תגדל פיך ביום צרה", שהוא כי הוא לא אמר למלך רק "יכתב לאבדם" בלבד, שהיה אפשר לפרש על איבוד נכסים, אך בראות המן בשער עזרתו הגדיל פיו, ואמר לסופרים לכתוב להשמיד ולהרוג ולאבד. וכן בגלות יון שנכנסו להיכל ופרצו פרצות, לא היה לך לבא "בשער עמי ביום אידם" לשמוח לאיד אחיך. וכן בגלות הרביעי שהוא שלך הכבדת הצרה. בקשת גם איזה יום מוכן לצרת ישראל הוא תשעה באב, וזהו "אל תרא ביום אחיך ביום אידו", שלא היה לך לראות ולהביט ברעתו שהיית בא לעשות לו שתהיה כיום אידו... ואחר שנתמעטו לא היה לך להסגיר את שרידיו ביום צרה. לשום אותם במסגר ובבתי כלואים... ועוד כי עונשך וכלי משחיתך להשחיתך כבר הוא במציאות מזמן עשותך הרעה. והוא דבר ידוע כי כל עוון אשר יעשה האדם נברא בו משחית, והמשחית עצמו הוא המייסרו. וזהו "גמולך ישיב בראשך". שהגמול רע אשר גמל לישראל הוא עצמו ישוב על ראשו. וזהו שלא אמר ישיב. אלא ישוב בראשו. (אלשיך).

ו. ביום עמדך מנגד. בשעה שהקיף נבוכדנצר את ירושלים בא עשו הרשע ועמד לו רחוק מן הכשדים מיל, והיה הורג כל מי שנמלט מן הכשדים, שנאמר ביום עמדך מנגד, אימתי, ביום שבות זרים חילו, ולא היה החורבן זה שלך, אלא של בבל, שנאמר שבות זרים חילו, וגם אתה כאחד מהם בקש להמנות עם מחריבים ראשונים... זה שאמר הכתוב "שמעו כי נאנחה אני ואין מנחם לי", בני קיני שמעו אף על פי שלא באו יצא שכרם בהפסדם, למה שלא באו להזדווג לי, אבל עשו הרשע לא די שלא בא לנחמני, אלא בא לסייע את אויבי... אמר עשו הרשע הריני עומד כאן, אם אראה שישראל נוצחים אומר לסייע אתכם באתי, ואם ינצחו אותם בבל הופך אני והורג בישראל, ורוח הקדש צווחת ואל תעמוד על הפרק (ילמדנו).

ז. והיה בית יעקב אש. שואל הג"ר יונתן אייבישיץ ז"ל: "למה לא גילה הקב"ה את קץ הפלאות על-ידי עבדיו הנביאים?" והוא אומר: "לפי דאם הנביא מוציא הדיבור מכוח לפועל על הפורענות שוב אינו חוזר, ואם יזכו ישראל בתשובה קול התור נשמע בארצנו קודם זמן הקצוב, וכל היום זמנו הוא, כי הדבר תלוי בתשובה והיום אם בקולו תשמעו. א"כ אלו היה השי"ת מגלה הקץ ע"י עבדיו הנביאים שוב אינו יכול לחזור, לכן הסתיר השי"ת את הקץ, ולדניאל הראה רק במראה, בבחינת ,הלב מבין', דהיינו לא בבחינת דיבור, ולבא לפומא לא גליא וכו'.

ובית עשו לקש וכו'. אפשר דהתורה נמשלה לאש ובגלות זה אנו נגאלים בזכות התורה וז"ש והיה בית יעקב אש דע"י עסק התורה שנמשלה לאש, וגם מכוח יוסף שאחיו גמלו לו לרעה והוא פייסם וכלכלם כיד המלך לכן בית יוסף להבה תלהט את בית עשו שהיא קש ולא יהיה שריד לבית עשו וכמ"ש בפסיקתא בטעם שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל.

א"נ, כמ"ש בס' יערות דבש דף ע"ד כי אין מגרש כח הנחש כי אם האש כי ארס הנחש שרשו מיסוד עפר ונחש עפר לחמו והאש תכלית הריחוק מן העפר זה מטה מטה וזה מעלה מעלה ולכן אש מגרש ארסו של נחש והאריך בזה. ובספרי הקטן דברים אמרים דרוש י"ד העמדתי הקדמה זו על בוריה ע"ש ואפשר דלכך המשיל הקב"ה ליעקב ויוסף לאש ולהבה דעשו נחש הקדמוני אשר בעפר יסודו כל קבל דנא נמשלו יעקב ויוסף לאש ולהבה לכלה ולהתם ולא יהיה שריד לבית עשו.

ובזה יש בנותן טעם למשז"ל הקול קול יעקב והידים ידי עשו בזמן שהקול יעקב שעוסקים בתורה אין הידים ידי עשו וכו' והטעם כי עשו נחש עפר וכשעוסקים בתורה שהיא אש מבטלים לעשו דהאש מגרש ארסו של נחש. וזה טעם משז"ל דאמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין דהיצר גונדא דחימה משרש נחש יצא ולכן התורה שהיא אש מגרשת כח הנחש דהוא מן העפר (החיד"א).

ח. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו - ועלו מושיעים כתיב עד אשר אבא אל אדוני שעירה, חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שהלך יעקב לשעיר, אלא אימתי ילך אצלו, לעתיד, הדא הוא דכתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. והיתה לה' המלוכה - לפי שנאמר כי יד על כס י־ה, שאין הכסא שלם ולא השם שלם עד שיכרית זרע של עשו, שנאמר האויב תמו חרבות לנצח ועמם נתשת וגו', וה' לעולם ישב כוננו למשפט כסאו (ב"ר ע"ח).